פורסם לראשונה במגזין החגים של מייל מיוזיק, תשרי תשפ"ז
בע"ה
כמעט כל מי שאני פוגש ניסה בשלב זה או אחר לעשות סדר עדיפויות. יושבים, כותבים רשימה, מסמנים מה חשוב ומה פחות. אחרי כמה ימים הרשימה נראית בדיוק כמו כל הרשימות שקדמו לה.
ואז מגיעה שאלה שאני שומע שוב ושוב: מה זה בכלל עוזר לי? הרי בסוף אני צריך לעשות הכל. אם אחליט שהחשבוניות לרואה החשבון לא חשובות היום, הן לא ישלחו את עצמן. אם לא אחזור היום ללקוח, אחזור אליו מחר וגם אתנצל. אז מה הרווחתי מכל התעדוף הזה?
זו שאלה טובה, והיא נשענת על הנחה אחת שכדאי לבדוק.
ההנחה שיושבת מתחת
ההנחה היא שאם רק אתארגן נכון, אם רק אהיה מסודר מספיק ויעיל מספיק, אספיק את כל מה שאני רוצה.
ההנחה הזאת לא תתקיים לעולם, ולא מפני שאנחנו עצלנים או חלשים. יש כאן משהו מבני, והוא נכון אצל כולם: הנפש שלנו בנויה כך שהרצון שלנו תמיד גדול יותר מהיכולת שלנו.
שני סוגי כוחות
בתורת החסידות מבחינים בין כוח מקיף לכוח פנימי, וההבחנה הזאת עוזרת כאן מאוד.
כוח מקיף הוא כוח שאינו נמצא בתוכנו. הוא נמצא מעלינו, ואנחנו חיים בתוכו. הוא רחב מאיתנו, ולכן אין לו גבול טבעי.
כוח פנימי הוא כוח שנכנס פנימה, מתלבש בפרטים ויוצא אל הפועל. הוא מוגבל, מפני שכל דבר שנכנס לתוך כלי מוגבל בגודל הכלי.
הרצון הוא כוח מקיף. בחסידות אומרים שהוא שייך לכתר, לכוח שמעל הראש ולא בתוכו. היכולת, כשמה כן היא, מלשון כלי: מה שאני מסוגל להכיל בתוכי ולהוציא לפועל בפועל.
ולכן הפער בין מה שאני רוצה לבין מה שאני מספיק אינו סימן לכישלון. זה היחס הקבוע בין מקיף לפנימי, וכך זה אצל כל אדם.
ולמה זה דבר טוב
כאן נכנסת הנקודה שאני מבקש להתעכב עליה, מפני שהיא משנה את כל היחס לעניין.
יש דרך פשוטה לצמצם את התסכול: להוריד את הרצון. קוראים לזה להיות ריאלי. אני רוצה שנהיה ריאליים בתכנון, אבל ריאליות כעמדת חיים היא מעלה חלקית מאוד. מי שמכבה את הרצון שלו מכבה גם חלק מעצמו. הוא פחות נלהב, והוא פחות חי. כולנו מכירים אנשים שהעיניים שלהם כבו קצת ממרוץ החיים.
הרצון הגדול מבטא את הקשר שלנו לדברים גדולים. מי שרוצה ללמוד את כל התורה מבטא קשר לתורה, גם אם לא הספיק. מי שרוצה משפחה גדולה מבטא קשר לרעיון הזה. ומי שרוצה להספיק לעזור להרבה אנשים מבטא כוח חיים גדול שנמצא בתוכו. הוויתור על הרצון הוא ויתור על חתיכה מהחיות שלנו.
הרבי מליובאוויטש ניסח את זה בשורה שאני חוזר אליה הרבה: אדם צריך להיות תמיד שמח ואף פעם לא מרוצה. "מרוצה" מלשון שיתמלא רצונו, כלומר מי שמילאו לו את כל הרצונות. אם הרצון אינסופי, מרוצים לא נהיה כאן. שמחים אפשר להיות, ובגדול: שמחים בעשייה, שמחים בהתקדמות, ונמצאים בפלוס.
התסכול אינו מגיע מהרצון עצמו. הוא מגיע מהציפייה שהרצון יתמלא.
שני תפקידים, ולא אחד
מכאן מתבררת חלוקת העבודה, וזה החלק שאפשר להתחיל ליישם כבר מחר.
החזון שומר על הכיוון. הוא אינו אמור להתממש היום, ולא בחודש הקרוב. תפקידו לומר לאן אנחנו הולכים, לשמור על התקווה, ולהחזיק את המקום שאליו העסק והבית מכוונים. חזון שנשחק לגודל של יום עבודה כבר אינו חזון.
העשייה שומרת על המיקוד. בשעה הקרובה אפשר לעשות דבר אחד, אולי שניים. כמות הפעולות שאני יכול לעשות עכשיו תמיד תהיה קטנה בהרבה מכמות הדברים שמוטלים עליי, וזה נכון גם בשבוע רגוע.
וברגע שמפרידים בין השניים, השאלה משתנה. במקום לשאול איך אספיק את הכל, שואלים איזה מהדברים החשובים לי יקבל ביטוי בזמן שלי היום.
זה גם המדד. ניהול זמן טוב נמדד בשאלה אחת: האם הדברים החשובים לי קיבלו ביטוי הולם בזמן שלי, ולא בכמות המשימות שסומנו. אם המשפחה חשובה לי, קיבלה זמן? אם הפרנסה משמעותית לי, השקעתי בה? אם יש לי שליחות בעסק, היא קיבלה מקום, או שהשוטף שטף גם אותה?
ומה קורה בלי ההפרדה הזאת? קורה מה שקורה אצל רובנו. מישהו מתקשר ואומר שדחוף, ואנחנו עוזבים הכל ונדחפים איתו. יועץ אחד אמר לי פעם שכשמתקשרים אליו ואומרים שדחוף, הוא שואל את עצמו למי זה דחוף, לי או לו. הוא לא מזלזל, אבל הוא גם לא מזיז את כל היום שלו.
ואם תרצו, אפשר לראות את זה גם בחגים עצמם
בימים האלה אנחנו נמצאים במקום אחר. יותר קדושה, יותר משפחה, אווירה שלא דומה לשאר השנה. בימים הנוראים אנחנו חוזרים בתשובה ומתקדשים, ובסוכות אנחנו שמחים.
ואז החג נגמר, וחוזרים אל העולם. ואם נהיה כנים עם עצמנו, הרבה ממה שהיה שם ילך לאיבוד. אין טעם להבטיח לעצמנו שאחרי החג הכל יישאר בדיוק כפי שהיה, מפני שזה לא באמת יקרה.
אבל זה לא הופך את החג לבזבוז, וההיפך הוא הנכון. דווקא היכולת שלנו להיות חזקים בתוך החג, להתחבר לקדושה ולשמחה כמה שאנחנו יכולים, היא זו שנותנת לנו את הדלק לכל השנה. גם אם אחר כך לא הכל יבוא לידי ביטוי, האווירה שקיבלנו שם היא שנותנת חיות לעשייה. היא נותנת כוח, והיא נותנת עומק לכל מה שנעשה במשך השנה.
וזה בדיוק מקיף ופנימי. החג הוא המקיף, ואנחנו חיים בתוכו. השנה שאחריו היא המקום שבו הדברים יוצאים אל הפועל, אחד אחד, לפי מידת הכלי. והפער בין מה שהרגשנו בחג לבין מה שיישאר ממנו בפועל הוא אותו יחס קבוע שדיברנו עליו כל הדרך.
מה עושים בימים האלה
בתקופת החגים כדאי לנסות להיות כמה שיותר בתוך החג. להרוויח את הקדושה, את השמחה, את המשפחה ואת כל הדברים שממלאים אותנו. זה הזמן שבו ממלאים את המקיף, ואין בזה שום דבר שאינו יעיל.
ואת מה שקיבלנו שם ניקח איתנו אל העשייה הממוקדת של השנה הרגילה. שם, בשעה אחת ובדבר אחד, יוצא אל הפועל מה שהחג נתן.
הרצון יישאר גדול מהיכולת, וטוב שכך. זה הסימן שאנחנו עוד חיים.