בע"ה
שיחה שעשיתי לפני 3 שבועות לא יצאה לי מהראש.
רקע: לקוחה חדשה שאני מלווה.
בעלת עסק קטן.
מספרת שהיא עובדת 12-14 שעות ביום.
שאלתי אותה שאלה פשוטה:
"מה היית עושה אם היה לך יום אחד פנוי השבוע הקרוב?"
היא עצרה. חשבה.
ואז אמרה:
"לא יודעת. אני כבר לא זוכרת איך נראה יום פנוי."
זה לא הדבר הכי מטריד שאמרה.
הדבר הכי מטריד בא אחריו.
שאלתי:
"נסי להיזכר – מה היית עושה לפני חמש שנים ביום פנוי?"
היא חייכה.
"הייתי יושבת בבית קפה, כותבת רעיונות, מטיילת עם הילדים."
"ולמה הפסקת?"
"לא יודעת. חשבתי שזה יחזור כשהעסק יתייצב."
"העסק יציב?"
"כבר כמה שנים."
"אז למה זה לא חזר?"
שתיקה ארוכה.
"כי הפסקתי לחכות שיהיה לי זמן.
התחלתי להאמין שאין."
הניתוק הוא איטי.
לא החלטה של יום אחד.
שנה, עוד שנה, עוד שנה –
ופתאום אתה שוכח איך נראה מצב אחר.
לא שוכח בזיכרון.
שוכח בגוף.
מה שהפחיד אותי במיוחד:
הלקוחה הזו הייתה בטוחה שהיא חופשייה להחליט.
"יש לי עסק. אני בעצמי. אין לי בוס."
נכון. אבל הלוח שלה – לא שלה.
הוא של השוטף. של הדחוף. של המגיב.
היא חיה כבעל חוב.
לכל לקוח, לכל משימה, לכל הודעה.
ולא ידעה את זה.
השאלה שאני רוצה שתשאל את עצמך הערב:
"מה היית עושה אם היה לך יום אחד פנוי השבוע הקרוב?"
אם התשובה ברורה מיד – טוב. אתה עדיין בקשר עם עצמך.
אם לוקח שנייה להיזכר – זה סימן.
אם אין לך מושג – זה קריאה.
בהצלחה!
את התובנות האלה אני שולח כל שבוע במייל, לפני שהן מגיעות לכאן.
להצטרף לרשימה