בע"ה
יש רשימה שרצה לכם בראש,
והיא לא נגמרת.
ואם תעצרו רגע ותסתכלו עליה,
תגלו משהו מוזר.
רוב מה שרשום שם
הוא בכלל לא משהו
שאתם יכולים לעשות.
אתם יודעים, זה מוכר לכולנו.
באימון מדברים על שני מעגלים.
יש מעגל הדאגה.
כל מה שמטריד אתכם
ואין לכם שום דרך להשפיע עליו.
שער הדולר. מצב המשק.
מה הלקוח חושב עליכם.
אפשר לדאוג מזה כמה שרוצים,
וזה לא יזוז מילימטר.
ויש מעגל האחריות.
מה שבאמת בידיים שלכם.
והעצה הרגילה היא לעבור מהראשון לשני.
עד כאן הכל ידוע.
אבל אני רוצה לומר לכם משהו,
כי בדיוק שם זה נתקע.
מעגל האחריות מתחלק לשניים.
יש מה שבאחריותי –
הקמפיין, הגיוס, התזרים,
הדבר הגדול הזה שיושב עליי חודשיים.
הכל נכון. הכל עליי.
ויש מה שאני יכול לעשות עכשיו.
ואלה שני דברים שונים לגמרי.
כי גם כשמשהו הוא באחריותי לגמרי,
זה עוד לא אומר
שאני יכול לעשות אותו ברגע זה.
האחריות שלי היא הר.
מה שאני יכול לעשות עכשיו הוא כמות מוגדרת.
ושימו לב מה זה אומר.
אדם שלקח אחריות על הכל
לא נרגע.
הוא פשוט עמוס במקום מודאג.
הוא עשה בדיוק מה שאמרו לו,
עבר ממעגל הדאגה למעגל האחריות,
ועדיין יש לו יציקה על הראש.
כי הוא נעצר מעגל אחד מוקדם מדי.
יש שאלה אחת שמעבירה הלאה:
מה הפעולה הבאה שאני יכול לעשות עכשיו?
לא הפעולה האחרונה.
לא הפעולה המושלמת.
הבאה.
ומה שקורה כששואלים אותה
זה שפתאום הרבה מהכובד יורד.
כי נכון, האחריות גדולה.
אבל אני לא צריך עכשיו
לעשות את כל הקמפיין.
אני צריך לעשות שלושה דברים.
ושלושה דברים אפשר לעשות.
ליוויתי בעלת עסק
שהגיעה אליי ואמרה
שהיא שוקלת להניח את המפתחות על השולחן
ולסגור עסק מצליח,
כי העומס פשוט לא שווה לה.
לא שינינו לה שום דבר בעסק.
רק את השאלה שהיא שואלת את עצמה.
תוך חודשיים המשרד לקח על עצמו
בין עשרים לשלושים אחוז עבודה נוספת,
עם פחות עומס ופחות לחץ.
מה שלא נכנס למעגל הפנימי
לא צריך לשבת לכם על הראש.
אז שאלה אליכם:
מכל מה שרץ לכם בראש עכשיו,
כמה דברים אתם באמת יכולים
לעשות השבוע?
תרשמו רק אותם.
כל השאר יחכה,
והוא ממילא היה מחכה,
רק בלי לגבות מכם ריכוז.
בהצלחה!
את התובנות האלה אני שולח כל שבוע במייל, לפני שהן מגיעות לכאן.
להצטרף לרשימה