בע"ה
אתמול ישבתי עם לקוח שהאשים את עצמו בדחיינות.
"אני פשוט לא מצליח להתקדם עם המשימה הזו,"
הוא אמר בתסכול.
המשימה? להעלות את המחיר ללקוח ותיק.
אבל כששאלתי אותו לפרטים, משהו מעניין התגלה.
הוא לא באמת דחה את המשימה.
הוא פשוט לא הגדיר אותה נכון.
במקום "להתקשר ללקוח ולהעלות מחיר" –
שזו באמת משימה מפחידה –
המשימה האמיתית הייתה הרבה יותר מורכבת:
- • לסקור את התיק של הלקוח
- • לנתח את הערך שהוא מקבל
- • לבנות הצדקה עסקית להעלאת המחיר
- • להכין את השיחה
- • ורק אז – להרים טלפון
וזו בדיוק הנקודה שאני רוצה לשתף איתכם היום:
רוב הפעמים כשאנחנו "דוחים" משימות,
זה לא בגלל שאנחנו דחיינים.
זה בגלל שלא נתנו מקום למורכבות האמיתית של המשימה.
אולי כי אין לנו סבלנות.
אולי כי אנחנו ממהרים.
אולי פשוט לא שמנו לב.
אבל התוצאה תמיד דומה –
אנחנו מאשימים את עצמנו ב"דחיינות".
אז מה הפתרון?
הפתרון פשוט, אבל לא קל:
תנו מקום למורכבות.
כשאתם ניגשים למשימה "תקועה",
שאלו את עצמכם:
"האם זו באמת משימה פשוטה שאני דוחה?
או שזו משימה מורכבת שניסיתי לפשט יותר מדי?"
ברוב המקרים תגלו שמדובר בסיטואציה השנייה.
והפלא ופלא –
ברגע שתפרקו את המשימה לשלבים קטנים יותר,
פתאום "הדחיינות" תיעלם, ותתחילו להתקדם.
יכול להיות שייקח יותר זמן ממה שחשבתם בהתחלה,
כי כאמור – זה מורכב יותר.
אבל זה יקרה.
וזו המתנה האמיתית שתתנו לעצמכם:
להבין שהבעיה כמעט אף פעם לא באופי שלכם.
היא בתהליך העבודה.
ואת זה – אפשר לשנות.
בהצלחה!