אתמול מצאתי את עצמי אחרי שלשה ימים בלי חשמל, בלי חימום חוץ מסיר מים מתאדה לאיטו על הגז, כשהמשפחה כבר מתה לנסוע לאן שלא יהיה רק שיהיה שם חימום, והכבישים כבר נפתחים ונסגרים מדי פעם – מה שאומר שאפשר כבר לצאת החוצה, אבל מה שמפריד ביני לבין הנסיעה זה ארבעה מטרים של שלג בגובה שבין חצי מטר למטר ששכבו על הרצפה בין האוטו שלי לבין הכביש.
ארבעה מטרים של שלג זה כמות די נכבדה, אני מוכרח לומר. במיוחד שאני לא רגיל לעבוד עם טוריה גם בימים רגילים, על אחת כמה וכמה בימים של שלג. למה טוריה? כי דרך אחרת לפנות את השלג לא היתה לי.
הדבר הראשון שעשיתי כשראיתי את המצב היה להתייאש. זה טבעי, לא? להתייאש זה אמר או להישאר בקור, או להתפנות באמצעות רכבי פינוי שלקחו משפחות שרצו בכך לתחנת איסוף, ומשם לתחנה המרכזית בפתח תקווה. בפתח תקווה לא היה לי מה לעשות, אז הייתי צריך להמשיך משם לנתניה או לירושלים – אם תהיה תחבורה ציבורית לירושלים. כמה זמן זה יקח? אי אפשר לדעת. וזו רק ההתחלה, כי אחרי כן אין רכב להתנייד איתו, ולחזור הביתה יהיה שוב סרט, בקיצור – לא בדיוק הברירה הכי מוצלחת. ואם להוסיף על כל זה, אז באותו ערב הייתה לנו חתונה שרצינו מאד להגיע אליה ויומיים לאחר מכן גם ברית משפחתית. איך שלא הסתכלתי על זה, המצב לא שימח אותי במיוחד.
הגענו כבר כל המשפחה לנקודת האיסוף עם כל הציוד, ואז החלטתי שאני לא מוכן לוותר. אז מה אם אני לא יודע איך להוציא ארבעה מטרים של שלג? העיקר שנתחיל. איך זה יגמר? לא יודע. אבל לפחות ננסה. לשמחתי אשתי הסכימה להירתם למשימה איתי ביחד, וכך לקחנו את עצמנו עם כל החבילות חזרה הביתה, דרך השלג.
כבר בדרך הביתה התחלתי לראות את הסימנים לטובה: שכן שראה אותי הולך הביתה ושמע שאני רוצה לפנות את השלג הביא איתו שתי טוריות, שנוכל להתחיל לעבוד. עם עוד אחת קטנה שהיתה לנו בבית נעמדנו שלשה ביחד והתחלנו לפנות.
אחרי חצי שעה התחלנו לראות חור ראשון בשלג – חצי מטר מאחורי האוטו התפנה. אמנם רק חצי מטר, אבל במקום בו השלג היה הכי עמוק. ואז קרה משהו מעניין: מישהו שהלך ברחוב ראה אותי עובד, עצר וצעק לי – הלו, אתה רוצה לצאת? אני עוד מעט עובר עם טרקטור ואשלים לך את הפינוי. בסוף הוא לא בא, אבל עצם ההבטחה כבר נתנה לי הרבה כח להמשיך. עוד שעה של עבודה, כבר החלטתי להפסיק את העבודה להיום ולנצל את השעות האחרונות של אור להפוגה כדי להמשיך למחרת, ואז הגיע שכן אחר – אם אתה רוצה, בוא ננסה ביחד. ואז העבודה פשוט רצה. אחרי שעתים וחצי או שלש הייתי עם גב כואב אבל עם רכב על הכביש, במצב נסיעה. גם אשתי וגם השכנים שעברו עמדו ומחאו כפיים…
באותו ערב נסענו לחתונה עם הרכב שלנו, המשכנו לירושלים – ומקווים גם בהמשך להתנייד איתו בנוחות.
למה אני מספר לכם את כל זה?
קודם כל, אם נהיה כנים,זה כי מי שהיה השבוע באזור ההרים לא יכול לדבר על משהו אחר.
אבל מעבר לזה, כל הסיטואציה הזכירה לי מאד משהו שאני אומר ללקוחות שלי כל הזמן: אם יש משהו שאתם רוצים, ואתם יודעים איך להתחיל – פשוט תתחילו. אתם לא חייבים לדעת איך לגמור. הצעד הראשון יוביל לבא אחריו, וזה שאחריו – לצעד הבא. בסוף תגיעו. כל עוד שאתם מתקדמים בכיוון הנכון, אתם תראו שדברים יסתדרו.
אז אל תתנו לחוסר הוודאות לקלקל לכם. אם סימנתם יעד ואתם לא יודעים איך להגיע עד אליו, תשאלו את עצמכם אם אתם יודעים איך להתחיל. עשו את הצעד הראשון, ותראו מה יקרה הלאה.
בהצלחה לכולנו!
יהושע