בע"ה
סיימנו את החגים.
חגים מלאים כל טוב.
התבוננויות, חוויות,
תחושה של קדושה,
של קשר לקדוש ברוך הוא.
רצון להתעלות ולהשתפר,
לחזור בתשובה.
ועכשיו מתחיל החורף.
הזמן הפורה של השנה בעבודה,
ובאופן טבעי
אנחנו רוצים להסתער קדימה.
רק שהמעבר הזה לא פשוט.
מצד אחד, אנחנו מוצפים
בהמון המון דברים טובים שהיו.
ומצד שני, החזרה לשגרה
עלולה ליצור נתק.
מין נפילה.
והרגשה שאנחנו לא באמת יודעים
איך לחבר בין השניים.
האם זה חייב להיות ככה?
האם אחרי כל חג
מגיעה בהכרח נפילה?
מה שיכול לעזור לנו
זה להבין דבר פשוט:
את כל האורות של החגים
לא נוכל לקחת איתנו.
אבל נקודה אחת – כן.
נקודה אחת משמעותית שקיבלנו בחג הזה.
גם ממה שקיבלנו מבחוץ,
וגם ממה שקיבלנו על עצמנו.
רצוי לא יותר מנקודה אחת,
כי יותר מזה יהיה כבד לסחוב.
אבל נקודה אחת
תיתן לנו הרבה שמחה,
תחושה של חיבור,
ושל צמיחה.
וזה בדיוק התפקיד של היום הזה:
אסרו חג.
לאסור את החג פירושו לקשור אותו.
במילים שלנו,
לארוז אותו,
כדי לקחת אותו איתנו.
לקחת הכל יהיה כבד מדי.
נקודה אחת אנחנו רוצים לארוז.
אז לפני שאנחנו רצים קדימה
להסתער על החורף
[וחשוב מאוד שנעשה גם את זה] –
בואו ניקח את היום הזה,
ונבדוק:
מה אנחנו רוצים לארוז איתנו,
כדי שהחורף באמת ייראה אחרת
בזכות החגים שעברנו?
שנזכה שהנקודה הזאת
תאיר בעשייה שלנו לאורך כל החורף, אמן.
בהצלחה!
את התובנות האלה אני שולח כל שבוע במייל, לפני שהן מגיעות לכאן. להצטרף לרשימה