בע"ה
הערב אתה מגיע הביתה.
סגרת את המחשב.
סביבך המשפחה. ארוחה. ילדים.
אתה יושב לשולחן.
ופתאום מישהו שואל אותך: "אתה שומע?"
ואתה לא.
הוא דיבר אליך משפט שלם.
לא קלטת אף מילה.
בראש שלך לא מה שנאמר מולך.
אלא:
המייל מהלקוח שלא ענית עליו.
הצעת המחיר שדחית למחר.
שיחה עם דוד, צריך לחזור.
החשבונית שעדיין לא יצאה.
"תיכף. תיכף אענה. תיכף אחזור."
אבל "תיכף" לא קורה.
הטלפון ביד. גם בשולחן.
גם כשאתה הולך עם הילד לישון.
העבודה בבית, גם אחרי שהדלת נסגרה.
ואת מי שאתה רוצה להיות בבית, קשה למצוא.
ואתה יודע את זה.
אתה גם מרגיש את המחיר.
הילד שלך עם שאלה, מחכה שתסתכל אליו.
מישהו קרוב שביקש פעם קצת שקט ביחד.
עכשיו כבר לא מבקש.
אתה עצמך, בסוף היום, גמור, בלי כוח לעצמך.
ומחר, עוד יום כזה.
כמות השעות לא מסבירה את ההרגשה.
יש אנשים שעובדים פחות ומגיעים עייפים באותה מידה.
ויש אנשים שעובדים כמוך, ונראים שקטים הרבה יותר.
משהו אחר קובע את החוויה.
משהו שרוב האנשים לא יודעים על קיומו.
בהצלחה!
את התובנות האלה אני שולח כל שבוע במייל, לפני שהן מגיעות לכאן.
להצטרף לרשימה