בע"ה
אני רוצה לספר לך על מישהו.
מאיר הוא מנהל ארגון.
צוות של 4 אנשים.
16 שנה בתחום.
ככה הוא תיאר לי את החיים שלו:
"אני עושה הכל – מניקיון ועד דיבור עם ראש העיר.
ובסוף אני עושה הכל ב-50 אחוז."
היו לו רעיונות גדולים.
חומרים מצוינים שרצה לפתח.
חלומות על הרחבת הארגון.
אבל כל יום נבלע בשוטף.
הדברים הגדולים – נדחו.
שוב ושוב.
מה השתנה?
דבר אחד פשוט:
הוא למד להפריד בין "מאיר המנהל" ל"מאיר המבצע."
יום ראשון בבוקר – "מאיר המנהל":
20 דקות.
מסתכל על השבוע כולו.
בוחר: מה חייב לקרות? מה אני מטיל על אחרים? מה לא עושים?
שאר השבוע – "מאיר המבצע":
לא חושב. רק עושה.
כי ההחלטות כבר נעשו.
ואז קרה משהו.
היה אירוע שהארגון שלו ארגן.
בעבר – מאיר היה גם מרים שולחנות,
גם מדבר עם האורחים,
גם רץ על הלוגיסטיקה.
הפעם – הוא הגיע "כמו חתן."
הכל עבד.
הצוות סידר הכל בלעדיו.
הוא בא, היה נוכח,
עסק בדברים שלו –
והכל התארגן כמו שצריך.
הוא לא עבד פחות שעות.
הוא פשוט הפסיק לעשות את העבודה של כולם –
והתחיל לעשות את העבודה שלו.
"אבל אני לבד. אין לי צוות."
זו השאלה הראשונה שעולה.
ואני אענה בדיוק מה שעניתי למאיר כשהוא שאל
לפני שהכניס את זה לפועל:
ההפרדה עובדת גם כשאתה לבד.
כי גם כשאתה לבד –
אתה צריך מישהו שיחליט מה לעשות,
ומישהו שיעשה.
אם שניהם עובדים בו-זמנית –
אף אחד מהם לא עושה עבודה טובה.
20 דקות ביום ראשון = "מנהל."
שאר השבוע = "מבצע."
זה כל ההבדל.
בהצלחה!
נ.ב
הביטוי "כמו חתן" הוא של מאיר, לא שלי.
הוא אמר אותו בפגישה 3 חודשים אחרי שהתחלנו, והוא נשאר איתי.
כי זה בדיוק התחושה: אתה נוכח, עסוק בדברים שלך, וכל השאר קורה.
לא כי לא אכפת – כי דאגת לזה מראש, בכוונה,
ב-20 הדקות של "מאיר המנהל."
את התובנות האלה אני שולח כל שבוע במייל, לפני שהן מגיעות לכאן.
להצטרף לרשימה