במבחן החופשה

אין מה לומר, זה הנושא הבוער בחודש הזה. תקראו לו אב, או להבדיל – אוגוסט, תקראו לו החופש הגדול או תקראו לו בין הזמנים, מה שמעסיק את כולם, שכירים כעצמאים, זה החופש של הילדים. איך למען ה' מתמודדים עם זה?

מתוך החוויות שנצברו אצלי – גם מהעסק שלי וגם מעסקים רבים אחרים, נכתב המאמר הבא.

רגשות אשמה

אי אפשר בלי להתייחס לנושא הטעון הזה. במיוחד כשמדובר בבעלות עסקים, אבל לא רק. אני פחות מדי עם הילדים. אני פחות מדי בעבודה. אני רוצה להספיק יותר ולא מצליח, וזה משגע אותי. אין דבר כזה לא לעבוד חדשיים, מה אני מורה? איזה מין דבר זה שלא יוצאים לחופשה נורמלית, מה אנחנו עבדים? ועוד ועוד.

זה נושא שלם, והוא קצת חורג מה"מנדט" שיש לי בתור מי שכותב על עסקים, אבל נראה לי שלכולם ברור שרגשות האשמה לא מועילים לאף אחד – ובדרך כלל גם לא מוצדקים.

במקומם, יש תחליף ראוי: הריאליות. לבדוק מה מצבי, מה אני יכול להרשות לעצמי בעבודה ומה בבית, ולפי זה להחליט.

ומה אם אני מרגיש שאני לא יכול להרשות לעצמי? כלומר – בבית אני לא יכול להרשות לעצמי לא להיות עם הילדים או לא לצאת לחופשה, וגם בעסק אותו הדבר – אני לא יכול להרשות לעצמי לא להיות בעסק או כן לצאת לחופשה. מה עושים אז?

כאן נכנסת האמונה. אין ה' בא בטרוניה עם בריותיו. מה שאני אמור לעשות נמצא בתוך כוחותי ואפשרויותי. ואם אני חושב אחרת – אני כנראה טועה. וכשמאמינים בזה באמונה שלמה, בדרך כלל מוצאים פתרונות, והרבה פעמים הם אפילו משמחים. וכשלא – אז נמצאים בשפלות כלפי ה', שהחליט אחרת, ואין דבר יותר משמח משפלות כזו.

אבל כאמור, זה נושא שלם, ולהרחיב עליו ראוי אבל לא במסגרת הזו. כאן נתמקד בפן העסקי.

מבחן לעסק

באחד מספרי העסקים ["האם שווה להיות עצמאי" של יובל יבנקובסקי] נתקלתי בסיפור נחמד, שממחיש היטב את הנקודה. הסיפור מספר על חברה שהחליפה בעלים. הבעלים החדש קרא לשלשת מנהלי המחלקות של החברה, ושלח אותם לחופשה כפויה של חודש ימים. כשחזרו לאחר חודש, אסף אותם הבעלים שוב ואמר: במחלקה א' הרגישו היטב את חסרונו של המנהל. הם ממש לא תפקדו. במחלקה ב' הרגישו קצת את החסרון – תפקדו, אבל לא מאה אחוז. במחלקה ג' לא הרגישו בכלל שהמנהל איננו, הכל עבד עשר. מנהל מחלקה א' התחיל לחייך, עד ששמע את המשך המשפט: מנהל א' – אתה מפוטר. מנהל ב' – אתה עובר להשתלמות אצל מנהל ג', איך לנהל את המחלקה.

החופשה היא הזדמנות עבורנו לבדוק איפה אנחנו ביחס לאותם מנהלי מחלקות. האם אנחנו יכולים לצאת לחופשה של שבועיים בלי שהעולם יתפרק, או שאנחנו מרותקים לעסק שלנו? כנ"ל לגבי העובדים שלנו. האם יש לנו אפשרות להחליף אותם בקלות בחופשה, או שכל אחד מהם יחסר לנו באופן בלתי פתיר?

אם אנחנו לא יכולים לצאת לחופשה, כדאי שלא נחייך. זה הזמן לחשוב איך משנים את התמונה. אחרי הכל, אנחנו לא מחפשים לעבוד בשביל העסק, אלא שהעסק יעבוד בשבילנו.

תהליך או תקיעה

כמובן, יש הבדל תהומי בין עסק בצמיחה, שעוד לא הגיע לשלב, לבין עסק ותיק שפשוט נתקע בדרך – ואם לא ישנה התנהלות, גם לא יגיע לשם אף פעם. ועדיין, גם בעסק בצמיחה, ראוי לשאול את עצמנו את השאלה הזו: האם בשנה הבאה, או בעוד שנתיים, כן נוכל לצאת לחופשה ארוכה? מה אנחנו עושים כדי שזה יקרה?

זה לא חייב להיות אב, אגב. זה יכול בהחלט להיות אלול. כולנו שמענו או מכירים אנשים שעוזבים את העסק שלהם מא' אלול עד אחרי סוכות, כדי לשבת על התורה ועל העבודה לפחות אז. נכון, הם לא רבים בכלל. אבל מי אמר שאנחנו לא יכולים להיות כאלו גם?

הניהול של העסק ביום יום יקבע את היכולת שלנו לצאת לחופשה כזו. נכון, זה תהליך, לעיתים הוא ארוך ומייגע, אבל הוא בהחלט תהליך שאפשר לעשות אותו ולהצליח בו. צריך לצאת לדרך, ולכוון לשם. בסוף אפשר להגיע.

ובינתיים…

בינתיים, אני חוזר להתחלה. תמצאו את האיזון שנכון לכם בחופשה הזו. תהיו ריאליים, תהיו בענווה כלפי ה' וכלפי המציאות, ותראו מה אפשר לעשות ומה לא. אבל החופשה הזו יכולה להיות הרגע שבו תחליטו שאתם אכן משנים את המצב, ובחופשה הבאה או אולי בזו שלאחריה – גם אתם תוכלו להיות כמו מנהל מחלקה ג', לצאת לחופשה בלי שהעסק ירגיש.

בהצלחה!!

דילוג לתוכן